אני לא יודעת מה איתכם אבל אני אינני חובבת נקיונות גדולה. לאחרונה ניקיתי את הבית .(כשאין ברירה-אין ברירה) לאחר זמן מה הוצאתי את שואב האבק אל מרכז הסלון.הבן שלי הביט ואמר: אבל את שונאת את השואב? את לא סובלת את הרעש שלו, מה עובר עליך? עניתי
פגשתי אמא מקסימה, אוהבת ודואגת.אבל .....לצערה היא עובדת עד הערב. כל ערב. ושבה הבייתה רק בשעה 19:00.ובכל יום, כמו שעון, הבת שלה שואלת: אמא תאספי אותי מהצהרון?ובכל יום האם אומרת...א...אשתדל. שוחחנו על המצב, על ההתלבטות. האמא ממש לא רוצה לצער את ביתה
הילד הצעיר שלהם (הצעיר מבין 3 ) התנהג בצורה ינקותית ביותר .
הם לא הבינו מדוע, וזה לא כל כך הפריע להם אבל הגננת העירה את תשומת לבם. נפגשנו, עשינו תוכנית עבודה. והדברים עלו המסלול הנכון. לאחרונה הם התקשרו אלי. "עירית, הילד
אז מה ניתן לעשות כדי לסייע לנו להיות הורים טובים למען הילדים שלנו?
אולי שמעתם על מאמרים וכתבות בנוגע לכך שהיום יש לנו נטיה לעשות קיצורי דרך. החיים שלנו מהירים מאוד, אנחנו עמוסים מאוד ולכן אנחנו מנסים לקצר את השביל גם עבור הילדים שלנו. למה לסבול? למה לדעת לקרוא מפה כשיש אפלקיציית ניווט? למה לפתח את
התחלתם לחשוב על ליל הסדר? הרהרתם בישיבה החגיגית עם כל המשפחה כולל ילדים צעירים? ואולי מעט קודם, בנסיעה בפקקים עד לארוחת החג? ואולי בעת ההכנות, אם אתם מארחים וכמובן שהילדים בבית, רצים, קופצים, מבקשים תשומת לב, ואתם מנסים לסדר, לארגן, לבשל.....אין ספק, הרהורים שעלולים ל"הוציא את התיאבון" מהסדר ואף לפגום בחגיגיות של האירוע. אבל.....למאמר המלא...
בתקופה האחרונה שמענו הרבה על שיטות של סדר ונקיון יפניות/אסיאתיות.
כיצד הניקיון והסדר עשויים לשנות את חיינו. עלינו לאחוז כל פריט לבוש וחפץ שלנו להתחבר אליו, לחוש אותו, להרהר בו. ואז להחליט מה לעשות בו. האם הוא משרת אותנו, מסייע לנו בחיינו, מביא איתו אנרגיה טובה.
והנה הוא שוב נכשל במבחן. דווקא התכונן הפעם, אבל כרגיל שכח את החישובית בבית ולא הצליח להתארגן על אחרת. וכמה קשה זה היה לשלוח אליו מבט אוהב שאומר, לא נורא, אולי בפעם הבאה....הייתי צריכה לעשות עבודה אדירה כדי
עוד כמה ימים מתחילה השנה - הנה כמה רעיונות שאולי יעזרו:
קחו בחשבון שהסתגלות לוקחת זמן. גם לכם -ההורים ולגם לילדים.
הפחתת חרדה- לתת כמה שיותר מידע בהתאם לגיל הילד. ילד בגיל הגן: להכיר את מבנה הגן, לתאר לילד מה עושים ביום הראשון. להזכיר לילד את מבנה הגן, (שרותים, קוביות,
בהורות שלנו יש הרבה אתגרים. האתגר הנוכחי שלי הביא אותי להרהר בצורך להשתנות, להתעדכנות, להתגייסות מחודשת בכל פעם מחדש.
הבן שלי, החייל, שבזכותו ההורות שלי עוברת הרבה אתגרים, התחיל קורס צבאי. ממצב של "שגרה" יחסית, שבה ידעתי למה לצפות, מתי הוא יוצא הבייתה, אפשרות לדבר איתו בחופשיות, נזרקנו ל"טירונות" חדשה, לילות
חגיגת יום העצמאות למדינת ישראל מזכירה לנו את העצמאות של כולנו: ריבונות, ממשלה, חוקים, כנסת, צבא, חינוך, תרבות.....אז למה כדאי לנו כהורים לעודד עצמאות ואיך אנחנו מפתחים עצמאות לעצמנו ולילדינו?
אז למה לפתח עצמאות?
עצמאות מכילה יכולת למודעות עצמית, הכרות עם החוזקות והחולשות (גם ילד צעיר יכול להגיד אני יודע להכניס את הנעל
הורים שונים פונים אלי ומספרים לי על התלבטות: מצד אחד הם מרגישים מחויבות ללמד את ילדיהם מושגים למשל את הספרות ומצד שני הורים אלו ממש , ממש לא אוהבים משחקי קופסא. ואני אומרת שאין שום בעיה. מי אמר שצריך משחק שנקנה בחנות? מספרים אפשר להכיר באמצעות מספרי הזיהוי של כלי רכב ברחוב, למידת מספר הטלפון
תמיד היו משחקי קלפים ותמיד יהיו, כנראה. ממשחקי קלפים קלאסיים דרך קלפי מהירות, רבעיות צבעים/חיות /מקומות, חלומות, חד-חתול , מיחזור ועוד. אז מה יוצא לנו מזה?
משחקים ביחד ומהדקים קשרי משפחה- פשוט נמצאים זה עם זה. במעגל רחב יותר או פחות
הורים רבים מוטרדים מהפחדים של ילדיהם: פחדים בלילה, פחדים מיציאה מהבית, פחדים מהליכה לחדר לבד בלי ההורה. שפע פחדים. הפחדים בהחלט "צובעים" את ההורות שלנו. הם מטרידים ומעייפים. מה עושים?
פחדים הם חלק מהחיים. הם רגש לגיטימי. חלק מרצף התגובות האנושיות. כשהופכים אותיות, פחד ---הופך ל—דחף. קשה לעצור דחפים. אבל הם
שמי עירית בן חיים. בוגרת התוכנית להכשרת מנחי קבוצות בתחום הורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. בעלת תואר שני בחינוך וגננת בעלת וותק של 20 שנים. היום אני מנחה קבוצות הורים לילדים בגילאים שונים, ומקימת פגישות הנחיה אישיות להורים.
*הנחייה אישית למשפחות.
*מפגשים וסדנאות לקבוצות.
*הכנה לכתה א'
לאחרונה ניקיתי את הבית .(כשאין ברירה-אין ברירה) לאחר זמן מה הוצאתי את שואב האבק אל מרכז הסלון.
הבן שלי הביט ואמר: אבל את שונאת את השואב? את לא סובלת את הרעש שלו, מה עובר עליך? עניתי
אבל .....לצערה היא עובדת עד הערב. כל ערב. ושבה הבייתה רק בשעה 19:00.
ובכל יום, כמו שעון, הבת שלה שואלת: אמא תאספי אותי מהצהרון?
ובכל יום האם אומרת...א...אשתדל.
שוחחנו על המצב, על ההתלבטות. האמא ממש לא רוצה לצער את ביתה
נה הוא שוב נכשל במבחן. דווקא התכונן הפעם, אבל כרגיל שכח את החישובית בבית ולא הצליח להתארגן על אחרת. וכמה קשה זה היה לשלוח אליו מבט אוהב שאומר, לא נורא, אולי בפעם הבאה....הייתי צריכה לעשות עבודה אדירה כדי
למאמר המלא...