רק לפני כמה ימים זימזמתי את – מלאו אסמינו בר… חג השבועות היה כאן. ולמרות שהאסמים לא תמיד מלאי בר. ויש גם דברים שחסרים, אנחנו חוגגים את ההתמלאות, השפע, את השמחה במה שיש. אנחנו מפנים זרקור אל המלא, אל היש. 

המבט הזה הרואה את היש, את הכוונה ואת הכיוון החיובי הוא מבט מיטיב. 

הוא מיטיב עם המביט. עם האדם הצופה ומחפש. והוא חש התמלאות כי הוא מצא נקודת מבט חיובית. של היש. והוא חש סיפוק בעמלו ובעולמו.

הוא מיטיב עם הדמות שעליה מתבוננים. כי הדמות הזו חשה שרואים אותה, שרואים את ההתפתחות שלה, את הטוב והכוונה. ואז יש התמלאות וזקיפות ויכולת לנשום עמוק יותר וטוב יותר. לנוע בעולם ביתר בטחון. לבנות זהות המכילה מרכיבי עוצמה, יכולת ומסוגלות.

כל אחד מאיתנו נולד עם יכולת. הילדים שלנו נולדים עם יכולת ללהתמודד עם העולם. לחקור וללמוד. אולם הם זקוקים למבט המיטיב שלנו כדי לחוש ביכולת להתמודד, לחוש ביטחון. 

כל כך הרבה פעמים אנחנו נופלים למקום של החסר : לא שמת ילקוט במקום, לא שטפתם כלים. לא עזרתם בסידור הבית. ומה עם השיעורים? 

כל כך בקלות אנחנו מדגישים את הלא. וכמה מעט עסוקים ביש? 

בואו נחפש את היש…את הפעם היחידה שזכרו להניח ילקוט במקום שנקבע. את הפעם היחידה שהזמנתם לעזור בארגון הבית ונעשה משהו ולו הקטן ביותר. 

הצעתם להוריד כלים מהשולחן ולא היו ויכוחים. זה פשוט עובר לנו מתחת לרדאר.

אז נכייל את הרדאר שלנו מחדש ונחפש התמלאות. מבטיחה שכולנו נחוש קצת אחרת. אולי אפילו נתמלא.

מזמינה אותכם להתמלא בסיפור:

פעמים רבות אנחנו עסוקים בכל מה שלא בסדר בילדים שלנו. וזו המראה, הדמות שאותה אנחנו משקפים להם. בואו תשמעו סיפור "…פעם לקחתי את בני אנטון לפארק של חיות ימיות. ראינו מופע של "פרדי הפינגווין". פרדי ביצע תעלולים מדהימים. הוא קפץ, העיף כדורים באויר, הביא חפצים…ואני חשבתי – כשאני מבקש מבני להביא לי משהו מתנהל בינינו ויכוח בן 20 דקות ובסוף הוא גם לא מביא לי את החפץ.  אחרי המופע ניגשנו למאמנת של פרדי ושאלתי אותה כיצד היא הצליחה לגרום לפרדי לעשות את כל הפעלולים. המאמנת ענתה "זה לא כמו הורים, בכל פעם שפרדי מבצע משהו שהוא קרוב למה שאני מבקשת ממנו, אני מתיחסת אליו! מחבקת אותו נותנת לו דג!"

אז נדלקה לי נורה בראש. בכל פעם שבני עושה את מה שבקשתי – אני לא מתייחס אליו. אבל בכל פעם שלא ביצע  – הוא קיבל את מלוא תשומת הלב ממני. בלי כוונה חינכתי אותו להיות מפלצת קטנה. מאז אני אוסף פינגווינים, זו הדרך שלי להזכיר לעצמי לתת תשומת לב לטוב שבבני אדם יותר מאשר לחסרונות שלהם. מה היה קורה לפרדי אם בשל מצב רוח רע הוא לא היה מביא למאמנת שלו את החפץ? מה היה קורה לו אם המאמנת שלו הייתה אומרת לו את מה שהורים לעיתים אומרים: "אני לא מאמינה שלא הצלחת לעשות זאת! אתה הפינגווין הכי מטומטם בעולם, נחזיר אותך לאנטרטיקה.." איך פרדי היה מגיב? הולך לפינה, נושך את האצבע של המאמנת…זה מה שקורה לילדינו. אנחנו מבקרים אותם בלי סוף ומתעלמים ומקבלים כמובן מאליו את המעשים הטובים."

השיגו לכם פינגווין שיזכיר לכם להיות ערים למה שטוב בילדכם. גם אם הטוב הזה הוא "רק"  צעד ראשון  בכיוון הנכון.