הידעתם  כי חיים סביבנו נסיכות ונסיכים. ובנוסף ידוע כי נסיכות ונסיכים אינם נוטלים חלק בתלאות היום יום. ומחובתם רק לשאת בזקיפות קומה את הכתר. להפתעתי גילתי שיש סביבי המון ילדים , נערים וצעירים שגדלו כנסיכים ונסיכות. אבל המלכה האם אינה האמא שלהם. האמא שלהם היא המנקה, המבשלת, המארגנת, הטורחת. הכול למען שלום המשפחה. שהילדים יהיו מרוצים.

אבל בסופו של יום או סדר פסח היא בעיקר מרגישה לא כמו מלכה בנסיכות קסומה אלא כאחת מבני ישראל בסוף יום של הכנת לבנים .

לאחרונה שמעתי סביבי המון הורים לילדים מבוגרים , כן, בני עשרה, בני 20 המגיעים לארוחה משפחתית למשל ליל סדר, כנסיכים. ההורים ממש שמחים שהם מגיעים ומחובת הנסיכים והנסיכות  רק להגיע. חס ושלום לסייע , להכין, לבשל , להגיע מוקדם ולפתוח שולחן. לנקות כסאות ושאר מטלות.

אז מה מפריע לי? 

נכון שלהיות נסיכה , נשמע לא רע, אבל בינינו זה לא ממש מציאותי. כי כשאנחנו מגדלים ילדים כנסיכים אנחנו למעשה מנתקים אותם מהיכולת לזהות את המציאות, להתמודד איתה. לחוות קשיים, מאמץ , תסכול ותחושת ערך לאחר מאמץ ניכר.

בנוסף, כשהילדים שלנו מלווים אותנו בהכנה של אירוע משפחתי גדול הם לומדים:

לומדים את מורכבות המשימה, לומדים את הגאווה שבסידור שולחן יפה לתפארת. לומדים מיומנויות גדולות וקטנות: בישול, קיפול מפיות, תכנון סדר חימום מאכלים. פיתרון בעיות כמו כמה כסאות ומי ישב בין הרגליים של השולחן… לומדים לערוך סדר כך שבעתיד ידעו לעשות זאת בעצמם. זוהי העברה בין דורית של מסורת משפחתית.

ולא פחות חשוב, איך אנחנו רוצים להיתפס כהורים? כמעניקי שירותים או כדמויות בעלות ערך עצמי? מה משרת את הילדים שלנו יותר?

קחו רגע לחשוב.

עירית בן חיים