תמונות ילדות-בונות דימוי עצמי

כולנו יודעים וזוכרים כיצד אנחנו נתקפים בבולמוס של צילום כשרק נכנס ילד חדש למשפחה. 

במיוחד הילד או הילדה הבכורים זוכים לאלבומי תמונות אינסופיים.

אם לא בפיתוח אז לפחות במחשב.  אנחנו מסוגלים לצלם אותם

ללא לאות. כל זוית כל תנועה. הכול מתועד בעין המצלמה.

אבל ,ככל שהילדים גדלים, לאט ,הדחף הזה מצטמצם.

הצילום האובססיבי מביע דחף טבעי להורים והוא ההתפעמות מהתינוק ,מהילד.

התפעמות זו הינה רגש חזק וחיוני להתפתחות של ההורה והתינוק.

ההתפעמות והתפעלות מכל חיוך, מכל תנועה מביעים ומחזקים את ההתאהבות ההורית שלנו בילד.

כשאנחנו במצב זה, אנחנו מיצרים לילדנו תמונת מראה של אדם שראוי לאהוב אותו.

אדם שמה שהוא עושה ראוי להתפעלות והתפעמות.

אולם ככל שילדינו גדלים כמות התמונות פוחתת. כמות הצילום יורדת.

ובמקביל, לא תמיד, יש יותר ביקורת. הילדים גדלים, יש יותר איסורים, יותר מאבקים,

יותר מורכבות. אנחנו "שמים" על ילדינו הרבה מהרצונות שלנו: כיצד יושבים, מה אוכלים,

איזה מקצוע בוחרים בבית הספר, לאיזה חוג הולכים ומתמידים….

ההתפעמות וההתפעלות קצת מתפוגגים. גם ילדים גדולים , גם בני נוער, גם הורים זקוקים להתפעמות.

כולנו ניזונים ומתעשרים בערכה עצמית גבוהה יותר, כתוצאה מכך שמישהו מתפעם .

אז קדימה , תתחילו לצלם. הצילום עשוי להיות כלי באמצעותו נחזיר את ההתפעמות.

נאפשר לעצמנו קבלה של ילדינו המורכבים, הלא פשוטים, המאתגרים.

ולסיום – כמה כייף לנו , לאחר שנים רבות להתבונן באלבומים הישנים? בואו נאפשר זאת לילדנו.

 

פורסם ב מכתבים להורים, מתבגרים ע"י iritbenhaim בדצמבר 1st, 2012.

השאר תגובה